אין על החיים האלה, ושווה שנחייה אותם כמו שאנחנו אוהבים

כשיצאתי לראשונה מחדר האונקולוגית לפני כשנתיים, התיישבתי עם אשתי על שפת המדרכה ובכינו שנינו. קיבלנו משום מקום בשורה קשה. תומר, אתה עם גידול אלים בקיבה. מצפה לך: כימו, ניתוח, כימו.

פחדתי פחד מוות. לא הבנתי כלל מה קורה איתי, מסוחרר, מפורק. מנסה לעמוד על רגלי כדי לא ליפול.

אבל אהבת החיים, ילדיי ואשתי, והדברים שאני כה אוהב לעשות: ספורט, לשמוע מוזיקה, ללכת להופעות, לטייל, חברים; גרמו לי להבין שזו מסוכה זמנית. שאני אחזור.

אז היה קשה, המראה השתנה, השיער נעלם, הגוף נחלש, העיניים שקעו. ניתחו, הוציאו, חיברו, תפרו. אבל בפנים אני אותו תומר. חזק, נחוש, תמיד מסתכל קדימה. ואומר לעצמי בחיוך, יהיה בסדר. זה יגמר ואתה תחזור.

מקפיד לעשות יום יום את מה שאני הכי אוהב.

מנסה גם כשלא הולך.

הגוף חלש, הניתוח השאיר נכות, אבל אני

לא מוותר.

את החיים צריך לחיות הכי טוב שאתה יכול. אני אומר לעצמי.

וכך, כשאני מנטור של עצמי. עם הקפדה על תזונה, שינה וספורט, שמתי לב שהנפש ללא מטרות שוקעת. היא מאוד אוהבת יעדים מרגשים, מטרות שיוצאות מגדר הרגיל.

אז ריגשתי אותה ביעד שהצבתי לעצמי – מרתון 42.2 ק"מ. אחזור חזק מכפי שהייתי.

וכך כל יום התמקדתי במטרה והתקרבתי אליה. וככל שהתקרבתי אליה התרחקתי מהמחלה.

לפני חצי שנה ב PET CT – נמסר לי מהאונקולוגית שלי ד״ר שמואלי האחת והיחידה – גופך נקי. הנך בריא.

לפני יומיים 1/3/24 – סיימתי מרתון 42.2 ק"מ. בשיא אישי 3:27 שעות.

אין על החיים האלו. ושווה שנחייה אותם. כמו שאנחנו אוהבים.