הם לא ויתרו לי

הם לא ויתרו לי, לא ויתרו שהייתי מותש, לא שהייתי כנוע, שכוב, כאוב, לא ויתרו גם כשהייתי עצוב..

הם לא ויתרו.

תמיד בקולם העליז והתמים, אמרו - "אבא, קום!"

לא משנה מה ואיך, הם לא ויתרו.

"בוא אבא.. קום.. שים לנו את השיר שלנו" ( הם התכוונו לשיר - מונדיי של אימג'ן דרגון).

הייתי שם את השיר, אבל זה לא היה נגמר שם. עכשיו מתלבשים כמו הזמר ועושים כמוהו.. כן כן, גם אתה אבא.. קדימה קדימה.

איתי ועידן ילדיי הקטנים. תאומים. מקומם בליבי תופס יותר מחדר.

אפשר לספר סיפור שלם רק על הסיטואציה שגילינו שיש לנו תאומים, כשבסקירת מערכות אצל הרופא בשבוע ה 12 אמר בקול – "מדוע אתם אצלי?" שאל. "אני לא בודק תאומים.."

ניתן לנחש את הבעת פניי.

שהם הגיעו, לא הבנתי איך היה עד כה בלעדיהם..

כשהיו בני שנתיים, לי אמרו שחליתי.

אודות להם ההחלמה הייתה טבולה בטעם טוב, עם הרבה תמימות, והרבה ריקודים ותחפושות..

איתי ועידן הוכיחו לי שלאהבה שלהם אליי אין תנאים.

גם כשהייתי חלש מאוד – "אבא, נכון אתה הכי חזק?!". "ואיי.. איך אתה פותח את הבקבוק.. יואוו"..

עד אז הייתי בטוח כמה כוחות צריך הורה שהוא חולה כדי לקום לילדיו.

היום אני יודע, שזה בכלל הפוך,

כמה כוחות ילדינו נותנים לנו - כשאומרים לנו: "קום אבא, שים לנו את השיר שלנו"..