הריצה הצילה את חיי

הריצה הצילה את חיי

בנובמבר 2021 חציתי את קו הסיום של איירונמן טבריה 70.3 – התחרות הבין-לאומית המשלבת שחייה, רכיבת אופניים וריצה מסביב לכינרת – בתוצאה נאה של 6:12 שעות. הייתי בשיא הכושר שלי, חדור מוטיבציה אינסופית וכבר סימנתי לעצמי את המטרה הבאה. התחושה במהלך התחרות הייתה אומנם עילאית וחוץ גופית, הייתי מרוצה ומבסוט, אבל בסיום, בתוך תוכי אמרתי לעצמי שלפי כל האימונים הייתי צריך לרדת משש שעות. משהו בפנים חזר וניקר לי: מה עבר עליי?

אפריל 2022, 7:00 בבוקר. כהרגלי, יצאתי לריצה שגרתית. התכנון היה ריצה קלה של עשרה ק"מ. בין 45 ל-50 דקות. הריצה התחילה כמתוכנן, אבל לגוף היה משהו לומר לי, משהו לא בסדר.

אחרי רבע שעה בלבד, השעון הראה לי דופק גבוה מאוד – 180. משהו לא בסדר בשעון, חשבתי. עצרתי לרגע, מדדתי דופק באופן עצמאי, הדופק באמת היה גבוה. אני רץ יותר מעשור בתדירות יומית, הדופק נע תמיד סביב 140–160, גם בריצות נפח, גם באיירונמן שבו השתתפתי.

בנוסף לדופק הגבוה, הרגשתי מותש כאילו אני אחרי מרתון, בעוד שהייתי רק אחרי שלושה ק"מ. הקשבתי לגוף והורדתי את הקצב, ורק חיכיתי שהריצה תסתיים. פתאום הדבר שאני הכי אוהב, שמנקה אותי, מדיטציית הבוקר שלי, הופכת לסיוט ואני רוצה רק לסיים.

סיימתי עם הלשון בחוץ, מתנשף, כמישהו שרץ לראשונה ולא היה מעולם בכושר. ואוו, מה זה היה? שאלתי את עצמי, מה אכלתי? אולי זה וירוס? אולי קורונה?

לגוף לא טוב, והוא זועק לי. החלטתי, מחר אעשה בדיקות דם.

כשהגיעו התוצאות, הגוף לא טעה. הוא זעק לי לעזרה בעת הריצה. במנוחה הוא לא דיבר כלל, לא כאבים, לא תסמינים, כלום. רק בריצה הוא צעק לעברי, שלא טוב לו.

הבדיקות הראו – אנמיה קטלנית. ההמוגלובין היה ברצפה. מחסני הברזל של הגוף, התרוקנו לגמרי.

כעבור דקות אחדות רופא המשפחה התקשר. "תומר, תוכל לבוא בבקשה אליי למרפאה?" שאל. נסעתי אליו מייד. הוא אמר שחייבים לזרז בדיקת גסטרו, ככל הנראה משהו מדמם בתוכי וחייבים לבדוק את זה. יצאתי מהמרפאה עם שלל משימות ובדיקות להמשך. יאללה, גסטרו, אנטיביוטיקה ונחזור לשגרה אמרתי לעצמי בצאתי מהמרפאה, כהרגלי אופטימי ללא תקנה.

הגסטרולוג הרגיע אותי. ואמר לי שזה קורה אצל ספורטאים ושיש מחקרים המעידים כי בגלל מאמץ פיזי חזק בריצה מתפתחים כיבים מדממים שנעלמים שגורמים לאנמיה זמנית. "בכל זאת, בוא נקבע לך בדיקת גסטרו בעוד חודש," הוא אמר.

כעבור חודש של מריטות עצבים, היו תשובות, הגוף לא שיקר, הממצא: גידול סרטני בגודל עשרה ס"מ בקיבה העליונה בחיבור עם הוושט. בבדיקת הביופסיה התברר שמדובר בגידול ממאיר – אדנוקרצינומה, סרטן אלים מאוד.

מאותו רגע, יצאה רכבת הרים לדרכה והכול קרה כל כך מהר. רוב הזמן לא באמת הבנתי מה קורה. כלל לא עיכלתי. בלב ביקשתי: שנייה, רגע, עצרו הכול! התסריט הזה לא שייך אליי, יש כאן טעות. אבל אף אחד לא שמע. כולם היו על אוטומט, בשיא המהירות – טפסים, בדיקות, רופאים, יועצים, ביטוחים, אובדן כושר עבודה, ביטוח לאומי, בתי מרקחת, טופסי 17, PET-CT, EUS, ועוד מונחים שנכנסים לך לחיים בכוח בלי שביקשת. בני משפחה, חברים פותחים חמ"ל מעליך מבלי לתת לך אפשרות לאשר או לסרב – זה בשבילך, למענך, חייבים לפעול מהר, אתה חזק, אתה תצא מזה, אבל חייבים לפעול. ואתה? אתה כלל לא בעל דעה אלא אובייקט בעלילה העצובה שנחתה עליך באמצע החיים בגיל 41, עם ארבעה ילדים קטנטנים.

הבדיקות שחיכו לי גרמו לייאוש, ולפחד מצמית ולשאלה שמרחפת ללא מענה: למה אני? האמת? יותר מששאלתי למה אני, שאלתי איך? איך אני, איש ברזל, עם אורח חיים הכי בריא שאפשר, חטפתי את זה? לצערי לא הייתה לי תשובה וגם לרופאים כנראה לא תהיה אף פעם.

הפרוטוקול עבורי היה כבר מוכן: כימו ← ניתוח ← כימו, אבל הכימו הכי קשה, עם כל תופעות הלוואי הקשות. "אתה צעיר וספורטאי, אתה תעבור את זה," נאמר לי לא פעם – אבל לא רציתי להיות חזק. רציתי שיחוסו עליי, שיורידו לי את המינון, שיוותרו לי, אבל זה לא היה על הפרק בשום שלב. הכול היה קשוח. הכול היה קשה. נלחמתי, ובכיתי, ועדיין לעיתים בוכה. התמודדתי עם דברים שהם סיוט.

לסרטן אמרתי כל יום ובביטחון, גם כשפחדתי פחד מוות: אתה מתעסק עם האיש הלא הנכון. מוות לא על הפרק. אני כאן להישאר. וכשאסיים איתך, אחזור חזק מכפי שהייתי.

להחלים מסרטן זה תהליך ארוך. לא פחות מנס. הבנתי שהדרך ארוכה.

בבדיקת PET האחרונה נמסר לי - תומר, ניצחת. אתה נקי. אין עדות למחלה בגופי! .

ועדיין הדרך עוד ארוכה. החלמה היא לא רק פיזית, היא גם נפשית, היא גם להבין ולעכל מה עבר עליך. איך לנווט עכשיו במסלול חייך החדשים.

יש לי אישה מדהימה וארבעה ילדים קטנים – שתי בנות, ובנים תאומים. בכל יום שראיתי אותם, עם הבחילות והכאבים, הדיכאון והחולשה, התמלאתי בכוח וקמתי מהמיטה ובכוחות מחודשים – בשבילם, וגם בשבילי. גם שהייתי גמור, סמרטוט, בכל פעם שהם היו מולי, נעמדתי והראיתי להם תמיד שאבא חזק, לא משנה מה. וצחקתי איתם ורקדתי איתם, והשתובבתי גם שהבטן מתהפכת בקרבי ועוד שנייה אני מקיא את חיי. להם נתתי את ההצגה הטובה בעיר. כשהם הלכו לישון, הייתי מייד נזרק למיטה בתנוחה עוברית ומבקש מאלוהים שיוותר לי קצת ויוריד מהמינון של הסבל.

בדיעבד התברר שאת האיירונמן עשיתי עם סרטן קיבה בגודל של 10 ס"מ בלי שידעתי. כנראה כוח הרצון שלי היה מאוד חזק אם הצלחתי לסיים תחרות קשה ומתישה במצב הזה. ובכלל, הספורט שמר עליי. נכנסתי למלחמה הזו מאוד חזק גופנית וזה עזר לי לצלוח את הכימו והניתוח.

אם לא הייתי רץ. הייתי מגיע באיחור לאבחנה. רוב אבחנות סרטן קיבה מגיעות באיחור בגלל חוסר תסמינים כלשהם, וזה התסכול הגדול של האונקולוגים.

הריצה שומרת עליי גם היום, אחרי שהחלמתי. היא עוזרת לי להבין שאני עוד כאן, שאני יכול, שאני חוזר לתומר החזק שהייתי ואף יותר. היא גם שומרת לי על הנפש.

במסע שעברתי יחד עם משפחתי ראיתי את הלמטה-למטה של החיים,

קשיים, בחילות, בכי, כאב – וראיתי גם את הצד השני: תקווה, אהבה, התקדמות, שיפור, הכלה, נתינה, הקרבה והחלמה.

הסרטן, לטוב ולרע, פותח לך דלתות שבחיים לא היית פותח או סוגר. אני עדיין לא יודע איזו דלת הסרטן פתח לי לעתיד ואיזו סגר מהעבר. ואולי יום יבוא והסיפור שלי יישמע עבור חולים בכלל, ובמיוחד לחולי סרטן צעירים (אני רק בן 43), ובמיוחד במיוחד להורים צעירים שחלו במחלה ויש להם ילדים קטנים. זהו קושי עצום, להיות הורה חולה עם ילדים קטנים. כי הילדים שלנו לא מוותרים לנו. הם רוצים שניקח אותם, נרים אותם, נאכיל אותם, נסחוב עבורם ולפעמים אנחנו לא מסוגלים.

הרבה מלאכים פגשתי בדרך. בראש ובראשונה כמובן אשתי \אימי ואבי שלא זזו ממני. רק לחשוב על מה שהוריי עברו בגילם מייצר אצלי תחושת כאב עצומה. ואשתי, אוי מה שהיא עברה. היא הצליחה לתחזק לבדה את הבית עם ארבעה קטנטנים כשאני במשך ימים ולילות לא הייתי מסוגל לעזור, והכול נעשה באהבה אינסופית. אני כל כך אוהב אותך!

מלאכים נוספים הם המנתח שניתח אותי בהצלחה בניתוח שקשה להסביר עד כמה הוא מורכב ושבוע אחריו כבר הייתי על הרגליים,

האונקולוגית המדהימה משיבא.

איל פרץ המאמן שלי שמחזיר אותי לאט לאט למסלול. מאמין בי, ומכין אותי ליעדים בהמשך.

כן, היעד הוא מרתון, והוא מתקרב ובא.

חזרתי לרוץ, להתחרות, ולעשות מה שאני אוהב כלכך.

לחזור לעצמי,

לחזור לנצח.