ידעתי שאני מתחיל מאפס.
לא היה לי ספק. הכימו ריסק כל מושבה טובה בגופי. הניתוח הותיר בי נכות.
והנפש, עייפה.
עצם הרעיון לחזור לרוץ התחיל למעשה עוד טרם הטיפולים. כשהבנתי מה אני הולך לעבור, רק מטרה נשגבת שאני אוהב ומחובר אליה בכל נימי נפשי תצליח להשאיר אותי אופטימי – "כשזה יגמר, אחזור לרוץ" שיננתי לעצמי.
וכך כל יום במהלך המאבק במחלה
חשבתי לעצמי, צפוי לי מסע מפרך. אבל בסיומו אחזור לרוץ.
החזרה לריצות כלל לא כללה ריצות. הגוף לא יכל. אלו היו צעידות איטיות מסביב לבניין. בתשע בערב. עם כובע. וחשש שמישהו יראה אותי וישאל – "אז מה, חוזר מריצה? ".
אני צועד ומתנשף. ראותיי שורפות. רגליי עייפות וכבדות. רק לפני יומיים ניתקו אותי מהכימו. והבחילות אוי הבחילות. הקצב הוא איטי. לעיתים מבוגרים ממני חולפים על פניי בצעידה מהירה בהרבה. לעיתים אני חושש שמא איני יוכל לחזור לרוץ. אולי הגוף לא יצליח. אבל פחדים לחוד, ומעשים לחוד. ואני ממשיך לצעוד, ולא מוותר. רק לפני חצי שנה סיימתי חצי איש ברזל. ועכשיו אני נאבק בצעידה של 3 ק"מ מתחת לביתי. חשבתי לעצמי. זה נשמע מתסכל, ושובר. אבל קרה לי בדיוק ההפך. זה נתן לי בוסט של מוטיבציה לנסות ללכת יותר.
וכך במהלך הטיפולים הייתי עושה צעידות, פעמיים, שלוש בשבוע. של 3 ו-5 ק"מ. מזיע, מתנשף, וכואב. רק מהליכה. אבל לא מוותר.
התמדתי. כמו שהתמדתי בכל מטרה או תחרות שהתכוננתי אליה בעשור האחרון. ואז הגיע שלב שהצלחתי לשלב ריצה בהליכות. הפעם הראשונה היתה שילוב של ריצה, כ- 800 מטר. ואוו, חשבתי לעצמי, סוף סוף אני רץ. אמנם הדופק גבוה, הנשימות כבדות. אבל היי, הצלחתי לרוץ 800 מטר. וכך שילבתי ריצה והליכה במהלך כמה שבועות עד שהגעתי לרמה שאני מסוגל לרוץ רצוף 3 ק"מ בקצב של 6 דקות לק"מ.
בשלב הזה, כבר הייתי צריך את המאמן שלי. איל.Eyal Perez שיקח אותי קדימה לעבר המטרה.
אמרתי לאיל שאני רוצה תוכנית אימונים, הצהרתי למעשה שאני ALL IN. אני מחויב לזה כל כולי. כל ריצה שאצא תהיה רק לאחר הכנה מדוקדקת, גופנית ונפשית, גם אם מדובר רק ב-3 ק"מ. איל לא היסס. והכי חשוב האמין בי. והראה לי שהוא מאמין בי. וזה כוח עצום שהוא נתן לי.
בספורט המטרות מושגות צעד אחר צעד ונדרשת סבלנות, לפעמים הצעדים כה קטנים שאיננו רואים אותן. או לא מרגישים אותן. ונדמה שאנחנו דורכים במקום. אבל זו אשליה. כל עוד מתמידים > מתקדמים. היו לי גם לא מעט שעות דמיון מודרך עם עצמי על איך אחזור, איך ארוץ מרתון, איך הניצחון יהיה מתוק מתוק.
יותר משנה אני ואיל בתכנית אימונים שהתחילה ב 3 ק"מ, 3 פעמים בשבוע.
עם אמירה של איל – "כשקשה לך תשלב הליכה." עד להיום, פברואר 2024.
נפח הריצה השבועי מגיע ל 70 ו80 ק"מ. ואף יותר. הקצבים השתפרו.
האימונים כללו את כל הריצות - איכות, עליות, מדרגות, אינטרוולים, נפחים, חימום / שחרור. הכל. הקפדנו כמובן על תזונה, שינה, שילבנו מדיטציה, ויוגה. וכל דבר שניתן ועושה טוב, הכנסנו אותו ללו"ז. כדי שנשפר יכולת. ואכן, הזמנים השתפרו ממה שהייתי בעבר, כן, גם אני לא מאמין שאחרי כימו, וניתוח חזרתי להיות יותר בכושר מבעבר.
חצי מרתון אחרון שעשיתי בים המלח מרתון ארץ ים המלח - Dead Sea Marathonהיה עם שיא אישי של 1:38. (4:39 לק"מ. לא רע)
התחלתי מאפס. והיום אני לקראת ריצת מרתון בעוד שבועיים.
זו תהיה סגירת מעגל עבורי.
ריצת חיי שאי שם באפריל 2022 הבנתי בזכותה שמשהו לא טוב קורה לי בגוף. והגעתי בזמן לאבחנה.
לריצת חיי בעוד שבועיים שבה ארוץ מרתון.
ריצה שחיכיתי לה, עוד שנמסר לי שחליתי וטרם התחלתי טיפולים.
ריצה שהחזיקה אותי אופטימי. ברגעים שחורים.
ראיתי ודמיינתי אותה כל יום.
המרחק, הזמנים והשיאים שבמידה וישברו - יהיו בונוס.
הניצחון האמיתי הוא,
שחזרתי לעשות את מה שאני הכי אוהב.
Commentaires